אתם מכירים את זה שאנחנו מוותרים לעצמינו מלהתאפק כשצריך?
עוד סיגריה,
עוד ג׳ויינט,
עוד דרינק,
עוד עוגה,
עוד בצקים,
מוותרים לעצמינו על להזיז את הגוף.
מוותרים לעצמינו מלהגיע לפגישות בזמן.
מוותרים לעצמינו לומר את המילה ׳סליחה׳ כשצריך. מוותרים לעצמינו לומר פשוט
׳אני אוהב/ת אותך׳ או תודה.
מוותרים לעצמינו על לבקש עזרה כשצריכים.
מוותרים לעצמינו על להיות בשליטה כשכועסים ומרשים לעצמינו להגיד הכל?
אבל הכל.
מוותרים לעצמינו על לבחור להיות במרחב של אנשים שעושים לנו טוב ושיש להם סולם ערכים זהה לשלנו.
מוותרים לעצמינו על לעצור שניה ולשאול את עצמינו מה אנחנו באמת רוצים.
מוותרים לעצמינו על להיות האבא/אמא שאנחנו רוצים.
מוותרים לעצמינו להיות בת/בן הזוג שרוצים.
או בקיצור מוותרים לעצמינו על לחיות את החיים שאנחנו באמת רוצים.
הקטע הוא שזה כל כך קל לוותר.
לכולנו.
אני הייתי מאד טובה בזה.
אפילו מצויינת.
הקטע הוא שזה כל כך קל לוותר.
לכולנו.
אני הייתי מאד טובה בזה.
אפילו מצויינת.
המוח/השכל תמיד ימצא הסברים להצדיק את עצמינו,
למה זה נכון לוותר כרגע פשוט כי אנחנו תמיד רוצים להשאר באזורי הנוחות שלנו.
רק שמנגנון הויתור הורס בנו לאט לאט כל חלקה טובה, הוא מתחיל בקטן ואם מטפחים אותו הוא נהיה מאד גדול.
ופתאום יום אחד אנחנו שמים לב שאנחנו פחות ופחות חיוניים פחות ופחות מרוצים הרבה יותר כועסים.
טובים ורבים לפני אמרו שהדרך היחידה לגדול ולצמוח זה להרגיש שלא בנוח ובכל זאת לפעול.
שם גם מחכה לנו הסיפוק האמיתי, המרוצות, והשקט הנפשי שכולנו חולמים עליו.
