את הבגידה הראשונה שאני זוכרת חוויתי בכיתה ב.
הוא היה הבן של השכנים ובא לישון אצלינו בבית.
לפני שהלכנו לישון היינו צריכים להחליף לפיג׳מה ואני משום מה לא חשבתי ללכת להתלבש בחדר אחר.
שאלתי אותו אם סבבה שאחליף לפיג׳מה בחדר. והוא ענה ׳ברור׳ ואני זוכרת שעוד זרקתי לו משפט כזה של ׳ברור שאתה לא תגיד לאף אחד שראית אותי בתחתונים נכון?׳ והוא כמובן הנהן בראש ונשבע כמו שילדים נשבעים.
כמה ימים אחרי כל השכונה כבר ידעה.
אני זוכרת את הרגע שהבנתי שיודעים, את הרגע שהגוף שלי לא יכול היה לחוש את הכיווץ והצריבה ויותר מהכל את התחושה של להרגיש מרומה ונבגדת. שיחקתי אותה שזה לא מזיז לי. סביר שהרגשתי גם בושה נוראית ותחושות אשמה.
עברו רק למעלה מ-40 שנה מאז. אף פעם לא שיתפתי אותו, גם 10 שנים אחרי, כמה נפגעתי.
שפטתי והאשמתי את עצמי על זה שלקחתי את זה כל כך קשה כי מנות האהבה העצמית אצלי עוד היו מאד זעומות.
עברו רק למעלה מ-40 שנה מאז. אף פעם לא שיתפתי אותו, גם 10 שנים אחרי, כמה נפגעתי. שפטתי והאשמתי את עצמי על זה שלקחתי את זה כל כך קשה כי מנות האהבה העצמית אצלי עוד היו מאד זעומות.
בחיי הבוגרים הטבתי בלהיות זהירה במידע שאני חושפת ומשתפת אבל מידי פעם נסחפתי לשתף כי במקביל השתוקקתי (ועדיין) למערכות יחסים מלאות וכנות של חיבורי אמת. מערכות יחסים כאלו שגם כשדברים לא מסתדרים עדיין ישמרו ערכי ברזל. ערכים של כבוד על כל המשתמע מכך.
בעיני המושג בגידה זה כשאנחנו חולקים תקופת חיים עם אנשים שקרובים לנו וכשהיחסים עולים על שרטון אנחנו לוקחים את הרשות לשתף בסודות הכי כמוסים שלהם לעיתים מתוך רצון לנקום, לעיתים מתוך רצון שגם אנשים אחרים ידעו ויוכלו לשפוט אותם, לעיתים זה גם מתוך רצון לפאר את עצמינו על ה׳כספות׳ שנמצאות ברשותינו.
אני חושבת שכשאנשים מספרים לנו את הסודות הכי אינטימיים שלהם הם נותנים בנו אמון.
כל פעם שאנחנו מפרים את האמון שלהם אנחנו פוגעים קודם כל בנו.
ולמה בנו? כי אם תחשבו על זה כל פעם שאנחנו מפרים את הערכים שלנו ואנחנו שמים את עצמינו בעמדה שמחייבת אותנו לעשות בחירות שבוגדות בנו, אנחנו הם אלו שנושמים פחות טוב, ולנשום פחות טוב זו תמיד פגיעה באיכות החיים שלנו.
