“את יודעת שאת אלימה?”
ככה היא שאלה אותי, ד”ר שרה פישמן ז”ל כשאני יושבת מולה עם מבט המום.
סך הכל שיתפתי אותה בריב עם האקס, על כמה אני קורסת מעומס בבית
עם הילדות ופתאום היא זורקת עליי את זה בלי למצמץ.

המיינד שלי השתולל. אני?! שמעולם לא הרמתי יד ובקושי יודעת אפילו לקלל?
כל מה שהתחשק לי באותו רגע היה לצרוח עליה ולהראות לה באמת אלימות מהי. (:
אבל אז… כשהסכמתי להישאר רגע באי-נוחות הבנתי: היא לא דיברה על מכות.
היא דיברה על הביקורת, השיפוט, ההתכווצות. על הדרך לחיות כי לא הכרתי דרך אחרת, רובנו לא.

קל לחשוב שמישהו אחר מביא אותנו אל מצבים קשים. קל להאשים את יד הגורל שמחזירה אותנו שוב ושוב לאותם המצבים והתוצאות. הרבה יותר קשה לשאול את השאלה הבסיסית: מה בנו מושך את המצבים האלה? את האנשים האלה?

ומה אם גם אתם תעצרו לרגע ותבינו כמו שאני הבנתי שהכול כבר כאן?!
שאתם לא צריכים לרדוף אחרי שום דבר, לא להתכווץ כדי שיאהבו אתכם, לא לבזבז אנרגיה בלנסות להוכיח משהו למישהו, לא להחזיק חזק רק כדי לא להתפרק ולא להגביל את השפע שלכם?