המסע הרוחני שלי התחיל לפני המון המון שנים.
בהתחלה היו זמנים שחשבתי שהנה אוטוטו
אני רק משנה עוד משהו קטן בתוכי ואז הכל מסתדר
ויש שקט.
כל פעם שגילתי שיש בי עדיין דפוס לא מדוייק
חשבתי שהנה אני מתקנת אותו ואז הכל חייב להסתדר.
חחחח ממש חחח.
עם הזמן, אני מבינה יותר (את מה שחכמים ממני הבינו לפני:-) שאין אף תוצאה שהיא באמת היעד הסופי….
אולי חוץ מדבר אחד,
לאהוב את עצמי.
לאהוב את עצמי באמת.
מילים כל כך קלישאתיות ועם כל כך הרבה עומק.
לאהוב את עצמי גם כשדברים לא מסתדרים כמו שרציתי, גם כשאני נבהלת, מפוחדת, גם כשאני כואבת וגם כשאני לא מעוררת השראה בעיני עצמי.
זו כנראה המחוייבות הנעלה שלנו לעצמינו
כבני אדם.
לאהוב את עצמינו ללא תלות באחרים בחוץ
שיגידו לנו שאנחנו נהדרים (או שלא)
זה אומר להצליח להטעין את עצמנו מבפנים ולהסכים גם לקבל את החלקים
הפחות סקסיים שלנו.
תמיד הייתי בחורה אחרת.
מגיל יחסית צעיר,
היה בי רצון להבין, לצמוח ולהתפתח
רק שזה טמן בחובו גם מקומות מורכבים
כמו חפירות מוגזמות לעיתים,
אחריות אישית לא מידתית
ולעיתים גם כובד מיותר.
כל מקום רגשי לא פתור שהייתי בו,
מיד היה עוצר ומכבה את כל כולי
לעשייה ובנייה קדימה.
יותר מזה, כשמשהו בחוץ גרם לי לכאב,
הייתי מוכנה להכאיב לעצמי יותר.
הייתי מוכנה להתפלש בכאב. המון.
המורכבות הזו,
גרמה לי להתנגד למי שאני שנים,
הייתי הרבה מתוסכלת
ובעיקר לא הצלחתי לראות ולהרגיש את היופי שבי.
וזה מדהים איך על אף כל כל הרבה שנים שחלפו, ישנם ימים בהם הדפוס הישן קופץ לו,
זה שמחליש ומכווץ אותי,
זה שמזכיר לי את אותה ילדה שהייתי,
שכל כך נזקקה לאהבה מבחוץ,
בעיקר כי לא ידעתי (ולא לימדו אותי)
איך למלא את עצמי מבפנים.
אז היום פגשתי עוד יום כזה, ונבהלתי.
ואחרי כמה נשימות, (ועוד כמה וכמה מחשבות),
הצלחתי להזכיר לעצמי, שיש לי באמת אותי.
ואותי זה אומר, שאני יכולה לבחור לומר לעצמי, שהתכונות שקיימות בי הן שלי, נקודה.
הן לא תלויות בזה שמישהו מבחוץ יאהב אותי,
אז אולי בכל זאת עשיתי קצת דרך
