הילדה שבי

חשבתי שאני כבר מעל זה אבל מסתבר שלא…
בסופ״ש האחרון מצאתי את עצמי שוקעת, 
נשאבת לתוך מחשבות העבר
והבנתי שכנראה שבכולנו יש חלק שרוצה שילחמו עליו.
ואחרי שניסיתי לחשוב מחשבות חיוביות, 
לנשום נשימות עמוקות, 
להתרכז בטוב ולא ברע, 
פתאום ראיתי אותה.
את הילדה שבי, שעדיין כל כך רוצה שילחמו עליה.
אז כתבתי לה (לילדה שבי) ולי:
את מתגעגעת. את חסרה. ריק לך. 
את מתגעגעת להרגיש דאוגה על ידו.
גם כשאת יודעת שזה לא בדיוק הדאגה 
שהתאימה לך.
היית רוצה שהדאגה תהיה עקבית ומעצימה. 
לרגעים היה לך את זה. 
ואז התרחש הריפוי שאליו את כמהה 
ואל התחושה הזו את מתגעגעת.
ללב אין שכל. הוא כולו רגש.
ואת מרגישה.
מרגישה שהיית רוצה שירצה אותך באופן חד משמעי. 
שיתקע יתד ויאמר לך:
“זהו אני פה”.
ואת פשוט תדעי.
זה לא יהיה:
“זהו אני פה עד המשבר הבא”
זה יהיה:
“שום דבר אבל שום דבר לא יזיז אותי מפה”
קיטשי ודביק אבל מתאים ללב שלך.
זה מה שאת רוצה.
את לא רוצה שום דבר פחות מזה.
את כואבת. ביום אחד הלב קיבל הלם. 
ברגע הוא נתבקש לחדול מלהרגיש. 
זה מעולם לא עבד אצלך ככה. 
את רגילה לזמן עיכול. 
את לא יודעת איך להחליף גוף בגוף. 
אצלך זה היפרדות מנשמה.
ומשהו בך מסרב להיפרד. 
את לא יודעת שיבוא משהו נכון יותר עבורך. 
מי באמת מבטיח לך?
את עצובה. כן רצית שזה ילך. 
אמרת להוא שם למעלה: “די עכשיו תורי”. 
ולרגעים היה ממש נדמה לך שאכן הגיע תורך. 
ואז בבת אחת נפלטת מהתור. 
ועכשיו את בכלל לא יודעת איך חוזרים אליו,
ואם את בכלל רוצה. 
את עוד רוצה להתאבל, 
וגם רוצה לקום בבוקר ושכלל לא יכאב.
רוצה לפגוש מישהו חדש לחייך 
ובשניה לדעת שאת שוב במגרש. 
והפעם באמת תורך.
את לא יודעת אם קודם תשחררי לגמרי
ואז תורך יגיע או תלכי ברחוב והחיוך של הבחור ממול יגלה לך שמסתבר ששחררת.
את יודעת שהשחרור יביא איתו דברים נפלאים, 
את מתגעגעת לשמחה שלך. 
היא זו שתביא לך את כל החבילה והלוואי ואפשר היה פשוט ללחוץ על כפתור.
בשביל להרגיש את השמחה על העצב להתפרק.

אז אני פה הפעם לומר לך שאני אוהבת אותך. 
את אהובה ומוערכת ויש לך אינספור איכויות. 
אני גאה בך. 
פה איתך בשביל לחוות כל רגש שתרצי. 
אני פה בשביל לתקוע יתד עבורך ולומר לך שאני אעבור איתך את כל מגוון הרגשות,
לא אשתיק אותך ואתן לך מקום אינסופי.