מעבר לוירוס שמתנהל כמו דנידין הרואה ושאינו נראה, האבטלה הלא נגמרת, האלימות שמתעצמת וחוסר הוודאות שאנחנו חיים בה, מעבר לכל זה – יש עוד דבר אחד נוסף.
אין לנו למה לצפות.
אין לנו ארועים חשובים להתלבש אליהם, אין לנו מאורעות שווים לקבע ביומן, אין לנו מסיבות סיום ודברים מרגשים לחכות להם, תכלס אין לנו כמעט תוכניות.
ועד כמה שזה נראה שולי, אפילו לתכנן מה ללבוש לארוע יוצר בנו ציפיה.
אומרים שהחיים קורים כשאנחנו מצפים למשהו, שזה לגמרי סותר את תורת הכאן ועכשיו.
אומרים שהחיים קורים כשאנחנו מצפים למשהו, שזה לגמרי סותר את תורת הכאן ועכשיו.
רק שיש סיבה אמיתית ללמה זה כן מאד חשוב שנתכנן ונצפה לדברים.
כשאנחנו מחכים למשהו טוב שיקרה המוח שלנו מפריש דופמין, זהו אותו ההורמון שגורם לנו להרגיש טוב גם אם בפועל, הציפיה שלנו עוד לא מומשה.
ההורמון הזה תורם לנו להרגיש טוב גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.
ומעבר לדופמין שחשוב מאד שנפריש אותו, הציפייה לדברים היא סופר חיוניות למוטיבציה ולהנעה שלנו קדימה, כי כשיש לנו למה לצפות אנחנו נקום בחשק מהמיטה.
הקורונה מביאה איתה הרבה דברים נפלאים למי שמוכן להעז ולוותר על הודאות מבחוץ, ממילא הדבר היחיד שוודאי בחיים זה שכולנו נמות (וסליחה על הישירות שעלולה להישמע בוטה) זאת הוודאות היחידה שיש לכולנו.
יחד עם זאת, בהחלט כדאי ורצוי גם בתקופה הזו לפתוח יומן ולהמציא דברים לצפות אליהם כי כולנו רוצים וראויים להרגיש טוב בחיים שלנו.
