כמה מכם אמרתם לעצמכם שאחרי החגים תתחילו דיאטה/ספורט/לייצר כסף/לתקן מערכת יחסים מסויימת??
יש מישהו/משהי שלא אמרו את זה בהקשר לאיזה שהוא תחום שלא עובד לכם בחיים??
אז איך זה שאנחנו פעם אחרי פעם
מבטיחים לעצמנו הבטחות,
וברוב המוחלט של המקרים כלל לא מקיימים אותן??
חלק מאיתנו כבר הפסיקו להבטיח…
ואימצו מנגנון של ויתור.
כי כמה עוד אפשר להבטיח ולאכזב את עצמנו?
הפוסט הזה רלוונטי לכולנו.
הסיבה לזה שדברים לא קורים,
היא אף פעם לא חיצונית לנו.
(זה לא באמת קשור לזה
שאין לנו מספיק זמן, כסף, ידע)
היא גם ממש לא קשורה לזה שאנחנו ׳עצלנים׳.
היא תמיד קשורה לזה
שלא נשאר לנו מספיק דלק מבפנים/בתוכנו.
לחלקינו אין מספיק דלק בכלל להניע,
ולרובנו הגדול יש התלהבות בהתחלה עד לשלב מסויים, שאנחנו פוגשים מכשולים/אתגרים, ואז אנחנו עוצרים ומוותרים.
ההבדל בין אם נשיג את המטרה ובין אם לאו,
תלוי בסופו של דבר ביכולת של בני אדם לקחת את הכשלונות והאתגרים ולהמשיך קדימה.
זאת היכולת לקחת קדימה את החיים שלך.
היכולת הפסיכולוגית הזו היא קריטית. ויכולת פסיכולוגית היא בסה״כ שריר שאנחנו יכולים לפתח.
לדוגמא לתכנן מראש מה יקרה או איך נתנהל שניתקל באתגר/כישלון.
אם לא נחשוב על זה ונתכנן מראש
(מה יקרה כשלא יבוא לי לעשות ספורט היום/מה יקרה כשאני לא מצליח להקפיד על התפריט שתכננתי/מה יקרה כשבזבזתי יותר כסף מהצפוי)
זה משאיר אותנו להיות תגובתיים בזמן האמת, להבדיל מלהיות שני צעדים קדימה ולתכנן את התגובה הרצוייה לנו.
ובכל זאת, למרות כללללל מה שכתבתי אנחנו ממשיכים להבטיח לעצמנו הבטחות כל פעם מחדש.
הסיבה לכך, כפי הנראה, קשורה לזה שבני אדם זקוקים להיות בצמיחה כדי להרגיש חיות (alive),
או כמו שאנטוני רובינס אומר:
אם יש משהו שגורם לנו אושר זה להרגיש שאנחנו בהתקדמות בנושאים שחשובים לנו.
להחליט החלטות/להעלות את הסטנדרטים
שלנו זה חלק מצמיחה שמביאה אושר.
